אסנת גולני קיבוץ ניר עוז

אסנת נולדה וגדלה בקיבוץ מסילות. ב־1972 היא התחתנה עם אהוב ליבה, יצחק להבי )איצי(, בן קיבוץ מרחביה, וחייהם המשותפים החלו בקיבוץ מסילות. באוקטובר 73׳, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, איצי גויס כשריונר לקרבות ברמת הגולן. אסנת, בראשית הריונה הראשון, המתינה לו בדאגה בקיבוץ. כשהגיעה הידיעה שהוא נפצע קשה ואושפז בהדסה עין כרם בירושלים, אסנת מיהרה להגיע ולשבת לצידו. עשרה ימים נאבק איצי על חייו, עד שנפטר ונקבר בקיבוצו, מרחביה.

אסנת התגוררה במסילות, אלמנה צעירה ושבורת לב, והמתינה ללידה. אחרי חצי שנה היא ילדה את בנם המשותף, סיון. סיון היה שם שעליו דיברו מראש כאחד השמות שמוצאים חן בעיני שניהם, בימים שלא ידעו מהו מין העובר. סיון גדל בבית הילדים בקיבוץ מסילות, והוריה של אסנת עזרו לה בגידולו. כשהיה סיון בן שנה, שכנעו אותה הוריה לטוס לטיול מאורגן באירופה. ערב אחד, ברחובות פריז, ראתה אסנת צייר מקומי שהציג את ציוריו בדוכן. היה שם ציור של אימא מחבקת את תינוקה, ואור שמאיר את התינוק. האם והילד שבציור ריגשו את אסנת והיא רכשה את הציור והביאה אותו לארץ למסגור, ומאז ליווה אותה הציור בכל בית שבו גרה.

כשסיון היה בן שלוש הכירה אסנת את שלמה גולני, בן קיבוץ בית-זרע, שהיה מהגרעין המייסד של קיבוץ כרם שלום. הוא היה גרוש ואב לשניים. שלמה שר במקהלת הקיבוץ הארצי והגיע למופע במסילות, וכך הם הכירו והפכו לזוג. כשנה לאחר מכן, כדי להתקרב אל ילדיו של שלמה, שחיו בקיבוץ כרם שלום שבנגב, עברו אסנת ושלמה לגור בניר עוז. בניר עוז נולדו להם בן ובת משותפים, ובסך הכול הם גידלו חמישה ילדים. קיבוץ ניר עוז הפך להיות הבית האהוב של שניהם. שלמה למד עבודה סוציאלית ועבד עם ילדים, בני נוער ומשפחות, ואסנת הייתה מורה לחינוך מיוחד. כשבגרו, עזבו ילדיהם את הקיבוץ.

בבוקר השבעה באוקטובר היו אסנת ושלמה בממ״ד. שלוש שנים לפני אותו בוקר ארור שלמה חלה, ולכן שופץ ביתם והותקנה בו דלת פלדה, לצורכי נגישות. כשפלשו המחבלים אל הקיבוץ וצבאו על פתחם בצעקות וביריות, הצילה דלת הפלדה את אסנת ושלמה.

אסנת מספרת: ״אף פעם לא חששתי מהקרבה לגבול, זו הייתה השגרה שלנו. כל כמה שנים חווינו סבבים של מתיחות, אבל למדנו את הריטואל. שלמה ואני תמיד נשארנו בניר עוז, גם בזמני מבצעים ביטחוניים - לא כל כך מהר עוזבים בית, וגם הרגשנו שאנחנו יכולים להסתדר ושאנחנו מוגנים בממ״ד. בחודשים שקדמו לשבעה באוקטובר שמענו בלי סוף את הפעילות שהייתה על הגדר - בכל ערב היו מתאספים עשרות עזתים מעבר לגדר, הם היו צועקים ומפוצצים רימונים, ואחרי כמה שעות הם היו נעלמים... למדנו להתעלם מזה. לא העליתי בדעתי אופציה שזה תרגיל שמטרתו ׳להרגיל׳ אותנו לנוכחות שלהם, שכל זה רק אימון בדרך לתקיפה המונית ואכזרית כל כך... המחשבה שיבואו אלינו הביתה וינסו להרוג אותנו או לחטוף אותנו, לא עלתה מעולם בראשי, לא אצלי ולא אצל שלמה.

בבוקר השבעה באוקטובר נכנסנו לממ״ד. התחלתי לראות את ההתכתבויות בווטסאפ הקהילתי ולא הבנתי מה אני קוראת. אני זוכרת את ההודעה הראשונה: ׳ליד המרפאה מסתובבים כמה בחורים חמושים, עם מדים של צה״ל, ומדברים ערבית. מישהו יודע מה זה?׳.

אחר כך התחילו להגיע עוד ועוד הודעות מצוקה: ׳יורים עלינו׳, ׳שורפים אותנו׳, ׳אנחנו פצועים׳. לאט לאט הבנתי באיזה מצב נורא אנחנו נמצאים, כולנו. הייתה לנו דלת פלדלת, ובכל פעם שהגיעו אלינו מחבלים הם לא הצליחו לפתוח אותה. הם קיללו, צעקו והתעקשו אבל למזלנו לא הצליחו. מהבוקר ניסיתי להתקשר לשכנה שלי, עדה שגיא, אך היא לא ענתה. אחר כך הסתבר שהיא נחטפה לעזה.

בשלב מסוים הרחנו ריח של דלק ושרפה, וככל שעבר הזמן הבנתי שנעשה בנו פוגרום. לא היו לנו מים או אוכל בממ״ד, והייתי משותקת מאימה. אחר כך שמענו שוב חוליה שחזרה אלינו. הם ניפצו את החלון של המטבח אבל לא הצליחו להיכנס דרכו, ועברו הלאה. לאורך כל היום הזה ליוו אותי ההתכתבויות בווטסאפ, והמסרים היו בלתי ניתנים לעיכול... אחר הצוהריים קיבלתי הודעה שאם יבואו חיילים מגדוד מסוים ויזדהו, שאפתח להם. סביב 17:00 הם הגיעו סוף סוף והזדהו בעברית. בשעה זו המחבלים כבר עזבו את ניר עוז וחזרו לעזה עם כל מה שגנבו ועם החטופים.

חולצנו לבית הילדים במרכז הקיבוץ. רק שם הבנתי פתאום מה עברו אחרים, ובעיקר הכתה בי ההבנה שיש כמות עצומה של אנשים חסרים שעוד לא ידענו מה עלה בגורלם. את הלילה העברנו בגן ממוגן, עם משפחות וחברי קיבוץ נוספים. הכאוס היה נורא. למוחרת בבוקר הגענו לסיון בהר אדר, ואחרי שבוע עברנו לדיור מוגן בשורש. בפברואר שלמה נפטר ממחלתו ומשיברון לב. נותרתי לבדי וביקשתי לחזור לגור עם קהילת ניר עוז. הבית שלנו, בזכות מזל או גורל, ובזכות דלת הפלדה, נשאר שלם... הלב שלנו, הוא שנשבר ונשרף מצער על הקהילה שלנו ועל המדינה כולה. היום אני בכרמי גת, עם חברי ניר עוז. חשוב היה לי להיות קרובה לקהילה. הציור ששוחזר עבורי הוא הציור שקניתי לפני חמישים שנה בפריז - אימא עם תינוק וקרני אור עליו, מלטפות אותו באהבה. מאיה החליפה את המסגרת ונתנה לה מראה חדש ורענן. הציור תלוי היום בדירתי בכרמי גת, והוא נמצא כל הזמן מול עיניי, מזכרת משנים ארוכות, מימים אחרים.״