חנה ומיכה כהן קיבוץ ניר עוז

חנה ומיכה כהן מתגוררים 40 שנה בניר עוז. כשפגשנו את חנה היא סיפרה לנו שבמשך שנים רבות היא הייתה מורה לחינוך מיוחד, ועוד סיפרה כיצד לא אחת היא ליוותה את ילדי הקיבוץ באוטובוסים תחת אזעקות של צבע אדום. 

 את החנוכייה הראשונה קיבלה חנה מסבתה מלכה לכבוד החנוכה לפני 40 שנה. החנוכייה הזו פתחה מסורת של איסוף חנוכיות ולאחר שאספה שלוש חנוכיות החליטה לכסות קיר שלם בחנוכיות. אט אט גדל האוסף ובמהלך השנים צברה כ 30 חנוכיות.

ענבל, בתה של חנה, היא שעיצבה במשך השנים את החנוכיות על הקיר, שורות, שורות, באופן שהסב למשפחה גאווה, ועזר להן לשמר זיכרונות משפחתיים רבים.

חנה מספרת שתמיד חששה מחדירה של מחבלים לקיבוץ, ושהחשש הזה ככל הנראה הוא שגרם לה לאבזר את הממ"ד לכל אפשרות שלא תגיע.

באותה שבת שחורה, כשנכנסו המחבלים לביתה הם לא הצליחו לפרוץ לממ"ד שבו הסתתרו, ואז החלו בביזה.

לקראת 8:30 העז מיכה, בעלה של חנה, לצאת מהממ"ד. הוא הכין קפה ודרך החלון נגלו לפניו עשרות מחבלים על אופניים ואופנועים, מיכה חזר לממ"ד ואז הוא וחנה שמעו את המחבלים מעבר לדלת הממ"ד באים והולכים, צועקים, מזיזים, מנפצים וזורקים, דופקים וקודחים.

הם לא יכלו לדמיין, ברגעים ההם, שחלק מהקדיחות נועדו לעקור את החנוכיות מהקיר.

גם כשיצאו מהבית, אחרי שעות רבות, למציאות המחרידה שהמתינה בחוץ, לשברים ולהריסות של ביתם, לא שמו לב שקיר החנוכיות נותר כמעט ריק, ונותרה בו רק חנוכייה אחת.

חנה ומיכה חולצו ביחד עם שאר השורדים מהקיבוץ, רוכזו במקום בטוח ומשם הוצאו מהקיבוץ לאילת.

לאחר מספר חודשים צלצל הטלפון של חנה ממספר לא מוכר, ומצדו האחר של הקו הציג את עצמו מילואימניק בשם יהוידע. הוא סיפר שמצא את הפמוטים מהאוסף שהיה בביתה על הקיר, על שידה ליד מיטתו של מחבל. יהוידע הציע להביא את החנוכייה לביתם החדש שבכרמי גת, וכך היה.

בזמן השיחה עם חנה היא מספרת לנו שעדיין לא הרגישה שהיא מסוגלת לבקר בביתה בניר עוז.

בשיתוף עם חנה, מאיה החלה לחדש את החנוכייה האחת שנותרה על הקיר בניר עוז, לצד הפמוטים שהביא יהוידע ממעמקי עזה. החנוכיות המחודשות מוצגות בתוך מסגרת מעץ.

חנה חוזרת ואומרת שהיא חשה שהיא מתמודדת עם המון סוגיות לא פתורות שהיא ממשיכה לשאול את עצמה שאלות מדי יום, ואינה מצליחה למצוא תשובות. היא חוזרת ואומרת שקשה לה להבין את החוקיות או ההיגיון של מה שעברו באותה שבת.