משפחת אנגל קיבוץ ניר עוז

הבית של קרינה ורונן אנגל, שבו הם גרו עם שלושת ילדיהם, טום, מיקה ויובל, ושתי הכלבות, מאפין ומאנצ׳ה, עמד בקצהו של קיבוץ ניר עוז. בית קטן וצבעוני, מלא בחפצים ישנים שרונן אהב לאסוף. בסלון ניצבה ויטרינת זכוכית מלאה בפרטי וינטג׳. רונן גדל בתל אביב, נער ואחר כך גבר, מלא שמחת חיים, שאהב אופנועים, מצלמות והרפתקאות. קרינה עלתה מארגנטינה, עדינה ושקטה באופייה. הם נפגשו בטיול בגינת כלבים והתאהבו - הם היו הפכים שהשלימו. החלום לעבור לגדל את ילדיהם בקיבוץ ליווה אותם, והתגשם לפני כ־12 שנים. ממרפסת הבית השמח של קרינה ורונן אפשר היה לראות את גדר הגבול. דלת הבית הייתה תמיד פתוחה לחברים ולאורחים. בתקופות של מתיחות ביטחונית קרינה והילדים היו חוזרים למרכז עד שישוב השקט, אבל רונן תמיד נשאר בקיבוץ.

בבוקר השבעה באוקטובר קרינה, רונן והבנות נכנסו לממ״ד, ואילו טום נשאר שבת בבסיס. ב09:10- רונן יצא מהממ״ד כדי להילחם ולהגן על משפחתו. מאוחר יותר קרינה והבנות נחטפו לעזה. במשך 23 יום הוחזקו יובל ומיקה יחד, בנפרד מקרינה. הן לא ידעו מה עלה בגורל הוריהן, וקרינה לא ידעה דבר על רונן והבנות. אחרי 23 יום הופגשו שלושתן בשבי, עד שהוחזרו בעסקה. כשחזרו לארץ גילו שרונן נחטף גם הוא, אבל רק לאחר שלושה ימים נודע להן שהוא נרצח בבית בבוקר השבעה באוקטובר ושגופתו נלקחה לעזה. ביתם נבזז, לא נותר דבר מהחיים הצבעוניים והשמחים שהיו בין קירותיו. תמונות, חפצים אישיים, אלבומים ומזכרות, הכול נהרס. גם הוויטרינה, עם אוסף חפצי הווינטג׳ של רונן ז״ל, נופצה ונותרה מיותמת.

שבועות אחרי שחזרה קרינה מהשבי, היא העזה לחזור הביתה. בין ההריסות היא מצאה שתי טבעות זהב, כוס לקידוש ושני חיילי ברזל קטנים. שעון המטוטלת שרונן מצא פעם והביא איתו לדירה הראשונה שחלקו יחד, ומאז נדד איתם גם לקיבוץ, הגיע לקרינה מידיו של שלמה, שכן מהקיבוץ, שמצא אותו זרוק בין חצרות הבתים לאחר השבעה באוקטובר. שעון המטוטלת של רונן נבחר להיות חפץ המעבר של קרינה.

קרינה מספרת: ״אין שום דבר מיוחד בשעון הזה, מלבד העובדה שרונן מצא אותו ואהב אותו, ושהוא היה חלק מהבית שלנו בניר עוז. לרונן היו שני מחסנים בניר עוז, עם כל הפיצ׳פקס שאסף. החלום שלו היה לצאת לפנסייה ולפתוח גראז׳ גדול למכירת חפצים עתיקים. לטובת זה הוא אפילו למד נגרות. לא היו לו ׳ידיים טובות׳, אבל הוא טיפל בכל אחד מהחפצים שאסף באהבה ובתשומת לב, כך גם בשעון המטוטלת. כשהשעון נמצא והוצע לי לשפץ אותו, התרגשתי. משהו מהאוספים של רונן ימשיך איתנו, ילווה אותנו לאן שנלך.

השעון שופץ וצולם, וכששונית וטל הביאו לי אותו, הנחתי אותו באהבה במרכז הסלון בדירה הזמנית שלנו בכרמי גת. באחד הימים, כשניקיתי אבק, נגעתי במטוטלת השעון ופתאום עלה ממנו צלצול חזק ומלא חיים. ׳אימא, אבא בבית!׳, צעקה מיקה, ושתינו התחלנו לצחוק ואחר כך לדמוע. המיזם ׳חפץ מעבר׳ מפיח חיים וזיכרונות מתוך החורבן וההרס. הוא חשוב לנו, המשפחות, אבל לא פחות, הוא חשוב לכל בן אנוש. החפצים הם סמל לשארית התום ולהזדמנות לשקם ולהשתקם מחדש. נשאר לנו שעון מטוטלת שיסמל את הזמן שהיה עד לאותה שבת ארורה, ואת הזמן שניצור מעכשיו. תקתוק הגעגוע ילווה ברקע תמיד.״