שלומית ואיתן מור קיבוץ כפר עזה

שלומית הגיעה לכפר עזה בשנת 1972 עם תינוקת בת ארבעה חודשים בעקבות בעלה שהיה בקבוצה שנשלחה מאפיקים לבנות את כפר עזה. 

את שלומית פגשנו בפעם הראשונה בסטודיו של מאיה. אישה מיוחדת, רגישה, ענווה, עצובה ומתוך כל אלו מדברת בכנות ובפתיחות.

כולנו מכירות את משפחתה, כפי שפורסמה בתקשורת. את האבל, את שמות הילדים והנכדים ואת האומץ והגבורה במקביל לאובדן הגדול. סיפורה האישי נשאר מאחורי הקלעים.

בביתה, שנמצא באחד מיישובי העוטף שנפגעו, נדמה כי הזמן עצר מלכת בשביעי באוקטובר.

הגענו אליו כדי לאסוף שידת איפור אותה ביקשה שלומית שנחדש.

השידה הייתה אצלה עשרות שנים ועברה איתה לכפר עזה. השידה, שכמעט לא נפגעה, שימשה לאחסון תכשיטים של שלומית, תכשיטים היקרים לליבה, תכשיטים שאספה מגיל 18, כמו גם גרביים, פנסים לטיולי לילה עם הילדים ומשקפיים.

בצניעות האופיינית לה ביקשה שלומית ביקשה לשנות את השידה, להפיח בה חיים חדשים.

אנחנו משוחחות על השידה, שלומית משתפת במחשבותיה ואומרת כיצד היא רוצה שהיא תראה לאחר החידוש, שידת תכשיט כזו שתזכיר את התכשיטים שאוחסנו בה, מזכרת מהעבר, מהבית ההוא.

בשבת השחורה שלומית לא הייתה בארץ אבל שמעה את הזוועות בשידור ישיר באמצעות שיחות וידיאו עם אחד מנכדיה. שמעה על כך שביתה נרצחת, הבינה שנכדיה נשארים יתומים, והבית, הבית הפיזי והמנטלי שלה נפרץ ונפגע ולעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

שלומית נוחתת בארץ נחיתה קשה וכואבת שלא מכינה אותה לרגעים הקשים שנמשכים עוד זמן רב.

היא  לא מאבדת לרגע את היכולת להסתכל על האחר, לקבל בזרועות פתוחות, עם הרבה סבלנות ורגישות את התמיכה והעזרה של משפחתה הקרובה. בתוך כל העצב והאבל שהפכו חלק מחייה, מוצאת שלומית מקום להודות לנו, להוקיר את פועלנו.

ברגישות ובתשומת לב לפרטים הקטנים, מפרידה מאיה  את המראה מהשידה ויוצרת שני רהיטים שונים עדינים ומדויקים. יום ההובלה מגיע. אנו אורזות בעדינות הראויה את השידה הישנה – חדשה לקראת מעברה לביתה החדש של שלומית שגם היום, נמצא סמוך לנכדיה.

שלומית אהובה, מקוות שהשידה המחודשת תהווה משענת, ולו קטנה, תפיח בך תקווה ומעט צבע רענן לקראת העתיד לבוא. הלוואי שיבואו ימים שהתכשיטים יהיו שוב חלק מחייך וממלבושך.

מודות לך על האמון, על ההזדמנות להיכנס לרגע לחייך על הפתיחות הגדולה.