את שלמה וחנה אנחנו פוגשות בביתם הנוכחי בכרמי גת. שלמה ממקימי הקיבוץ, חנה מהגרעין הראשון שהגיע לניר עוז ב 1962. שלושת ילדיהם הבוגרים וכל נכדיהם אינם גרים בקיבוץ.
בשביעי באוקטובר שניהם היו בבית, עם תחילת המתקפה בשש וחצי בבוקר הם נכנסו במהירות לממד.
ביתם צמוד לגדר הקיבוץ וברגע שנשמעו צעקות בערבית חנה הרגישה לדבריה, שזה סוף העולם, רגע אחרי כבר שמעו את המחבלים יורים ונכנסים לבית.
המחבלים ניסו להיכנס לממ"ד והתחיל "הקרב על הידית", שלמה בנה באינטואיציה רבה קונסטרוקציה הכוללת ארונית על גלגלים וערימת אלבומי בולים שהחזיקו את הידית. שלמה החזיק את הארונית וכך מנע ממנה להתגלגל בזמן שחנה ישבה בממ"ד ובליבה נפרדה מכולם.
שלוש פעמים נכנסו המחבלים לבית, שברו, הפילו חפצים ויצאו. כל פעם נפרדה חנה בליבה מכולם.
לאחר כמה שעות הגיע הצבא לקיבוץ ולקראת שבע בערב החיילים הגיעו לביתם. חנה פתחה את דלת הממ"ד ו"נפלה לזרועותיהם". משם פונו עם כל חברי הקיבוץ למקום מרכזי מוגן ובהמשך לאזור מבטחים מחוץ לעוטף.
חנה ושלמה בחרו להביא למיזם שני חפצים שהיו מרכזיים בסלון ביתם ושימשו אותם רבות אך נפגעו באותה שבת.
הראשון, מנורה עומדת אותה קיבל שלמה בירושה מאמו. מנורה שאמו קנתה לפני עשרות שנים ושימשה גם אותה במשך שנים רבות. החפץ השני שהביאו הוא כורסא שרכשו שלמה וחנה ששימשה אותם למנוחה בסלון.
כשחידשה מאיה את המנורה, היא מצאה בתחתיתה עוד פיסת היסטוריה ששלמה לא היה מודע לקיומה: בול רכישה מסוף שנות החמישים, תחילת השישים של המאה העשרים, ממצא המעיד על שנת הרכישה של המנורה.
את שני החפצים עטפנו בהרבה אהבה ותשומת לב על מנת שיוכלו לשמשם גם בהמשך .
Comments